הרחוב הוא הבמה

מרחב עבודה פתוח וחופש תנועה, התאורה הטבעית המשתנה לאורך שעות היום, האנשים, הצבעים ובמיוחד הסיטואציות שלאחרים אולי נסתרות מהעין הם חלק ממה שמושך צלמים לצאת לרחוב וליצר פריימים שונים ומגוונים.

לפעמים העולם נראה כמו פאזל מפוזר שהצלם צריך להתאים בו חלקים כדי לקבל משמעות חדשה או להעביר מסר. האנשים שנמצאים ברחוב הם הכלים העיקריים במשחק שלו, חוסר הסדר הוא המצב השגרתי שלהם, הצלם מחכה לרגע הנכון שבו השגרה הזאת מופרת, רגע מיוחד או מפתיע שבדיוק כמוהו לא יחזור לעולם.

הרגע בו השגרה מופרת

סבלנות היא מילת המפתח כשאני חושב על רעיון ומנסה ליישם אותו באמצעות המצלמה, הציפייה שדברים יתרחשו דווקא בסביבה שבה אני נמצא עלולה לגרום לתסכול רב אבל אני מאמין במשפט 'כשרוצים ומחכים מספיק זמן, משהו טוב קורה' וכשזה קורה הרחוב הופך לפתע לבימת תיאטרון גדולה והדמיון הופך למציאות. שבריר שנייה מעביר סיפור שלם, סיפור שנכתב ברגע אמת ומדגיש נושא חברתי, רגש, ניגודים ואפילו קצת הומור.

סיפור שנכתב ברגע אמת ומדגיש נושא חברתי

הרחוב מציב בפני הצלם לא מעט מגבלות, החשש לכוון את העדשה כלפי העוברים ושבים נמצא שם תמיד ולא פעם נתקלתי בשאלות שבדרך כלל חיוך קטן ומילה טובה מחקו אותן. עם הזמן למדתי להיות כמעט רואה שאינו נראה בעזרת טכניקות שונות.

צילום אורבני אמנם אינו מקור פרנסה אך הוא אחד התחביבים האהובים עליי, הוא מפעיל חושים שבצילום שתואם מראש לא קיימים. יצירת ה"יש מאין" והחשיבה האין סופית מציבים אותו לדעתי כאחד התחומים הכי אומנותיים בצילום, כמו שיר שנכתב מתוך הלב וכמו ציור מופשט.