ההופעה שמאחורי העדשה

תמיד שואלים אותי אם אני מצליח ליהנות ממופע שאני מצלם בו, כי בכל זאת צילום (למי שלא יודע) זו עבודה וצילום הופעות זו עבודה מאתגרת במיוחד.

התשובה היא שאני נהנה מאוד, לדעתי אפילו יותר ממי שיושב על כיסא מרופד בקהל. למרות שאני מרוכז בחישובי תאורה, מרחקים ותנועה, הדבר הראשון שמשפיע על ההחלטות שלי לגבי התמונה הבאה הוא שילוב של ההתרחשויות על הבמה והמוזיקה שאני חייב להיות מאוד ערני לגביה. ישנו חיבור ישיר בין המוזיקה לתוצאה וכמו שהתאורן לא יחליש את התאורה כשהמוזיקה רועמת או יעצים אותה כשהיא רגועה כך גם הצלם מנסה להעביר דרך העדשה את התחושה האישית שלו, את הרגש הנכון לפי הצלילים. בדרך כלל בתמונות שאני מצלם החושך הוא אולי הסוד של הרגש, נתקלתי לא פעם בצלמים שנוהגים להקשיב להמלצות המצלמה ולא להרגשה הפנימית שלהם ואפילו בשירים שקטים הם מצליחים "לשרוף" את פניהם של הזמרים באובר תאורה ונאלצים להתמודד עם תוכנות שהופכות את הדמויות שעל הבמה ל"בובות חרסינה מבריקות" בצבעים לא טבעיים.

יובל דיין - החושך הוא הסוד של הרגש

התנועה של הצלם באולם מגלה לו זוויות שהצופה בקהל בדרך כלל לא נחשף אליהן. תמיד תהיה דילמה לגבי המיקום של הצלם אך גם כאן נכנס הפן האישי, ההחלטה אם לצלם בקלוז אפ או תמונה רחבה יותר גם היא מושפעת מהיצירה עצמה, מהבעות הפנים של הזמרים, מהאווירה שהשיר משרה ומהרבה ניסיון. הניסיון בצילומי הופעות חשוב ביותר, צלם הופעות מקצועי יכול לנחש לפי כמות התאורה והמרחק מהמצולמים את נתוני המצלמה שיתנו לו את התוצאה הכמעט מדויקת שהוא שואף אליה.

התאורה היא הגורם המשפיע ביותר על איכות התמונה ועל החדות שלה. אבל במקום להתפלל שהתאורן יהיה מתחשב כדאי להצטייד במצלמה מספיק טובה ועדשות שידלגו על מכשולים.

חנן בן ארי - הבעת פנים ואווירה

ישנם צלמים שמתייגים את עצמם כצלמי הופעות מז'אנר מסוים (צלם הופעות ג'אז, צלם הופעות רוק...) וזאת בדיוק ההוכחה לכך שצלם צריך להתחבר ליצירה שהוא מצלם, תמיד הרגשתי שהתמונות הטובות שצילמתי היו בד"כ בשירים שאהבתי יותר. את דרכי האומנותית התחלתי בלימודי פסנתר, כיום אני מנגן, מלחין ומבקר מוזיקה בזמני החופשי, דבר שמושך אותי באופן טבעי לצילומי הופעות כמעט מכל סוג. האהבה למוזיקה היא נקודה חשובה שמוסיפה אופי לצילומים ובאופן אישי אני מרגיש שאני מצלם את מה שאני שומע ולא רק את מה שאני רואה.